החלטה בתיק ע"מ 1327/12

בפני שני עררים באותו עניין, על החלטתו של בימ"ש קמא לדחות את בקשת העוררים לעיון חוזר במעצרם. לבקשת ב"כ הצדדים התקיים דיון אחד בשני העררים, וגם החלטה זו מתייחסת לשני העררים יחדיו. עניינם של העוררים כבר נדון בבימ"ש זה אשר דחה עררים שהגישו על החלטתו של בימ"ש קמא להורות על מעצרם עד תום ההליכים, ראו ע"מ 1064/12 וכן ע"מ 1065/12. שני העוררים הואשמו בעבירה של זריקת חפץ מבעיר, באירוע שהתרחש ביום 11/11/11, במעבר הזיתים, כאשר לפי הנטען בכתבי האישום, העוררים בצוותא עם אחרים, זרקו בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון השוהים במעבר, וכתוצאה מכך נדלק אחד הבקבוקים, ונגרם נזק למגדל השמירה המוקם במקום.

במועד ההקראה, בפתח הדיון בבימ"ש קמא, הודיע הסנגור כי מרשיו כופרים בכתבי האישום, וטוענים טענת אליבי, כי היו בעבודה בעת ביצוע האירועים נשוא כתבי האישום. מ"מ הנשיא הנכבד החליט להיעתר לבקשת הסנגור, ולהתיר באופן חריג לשמוע עדות ביחס לטענת האליבי, מפי מעסיקם של העוררים, עוד לפני שהחלה פרשת התביעה.

לאחר שמיעת העדות, נקבע מועד לתזכורת ומ"מ הנשיא הוסיף בהחלטתו את המשפט הבא: "בטוחני כי התביעה תבחן היטב את העובדות שעלו מתוך העדות שנשמעה היום, ותשקול את המשך ניהול התיק". בישיבת התזכורת שהתקיימה ביום 20/02/12, הודיעה התביעה כי יומן המבצעים הרלבנטי נמצא בידיה ועותק ממנו הועבר לסנגור. בהמשך הישיבה, מסר התובע את התייחסותו לטענת האליבי וביקש לדחותה. בימ"ש קמא התיר לתביעה לצרף את יומן המבצעים לרשימת עדי התביעה, ודחה את התיק להוכחות, ביום 19/03/12, תוך שהוא מורה על זימונם של שני עדי תביעה.

באותו יום, מייד לאחר ישיבת התזכורת, הוגשה בקשה לדיון חוזר, והסנגור טען כי עדותו של המעסיק בדבר האליבי של העוררים, וכן מה שנכתב ביומן המבצעים אשר סותר את עדותו של העד המפליל, מכרסמים בראיות התביעה, ומצדיקים את שחרורם של העוררים ממעצר. בימ"ש קמא דן בבקשה והחליט לדחותה. השופט הנכבד קמא ציין בהחלטתו כי לא מצא בעדותו של עד האליבי וביומן המבצעים סתירות משמעותיות או פערים, שיש בהם כדי להצדיק שינוי מההחלטה הקודמת בדבר מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, וכך כתב:

"... כאמור עדות העד המפליל היא מפורטת הוא מתאר יידוי 4 בקת"בים לעבר מגדל באזור מעבר הזיתים אשר אחד מהם התלקח. העד המפליל נוקב בשמות הנאשמים ומתאר באופן מפורט את מעשיהם. יומן המצבעים מפרט יידוי  3 בקת"בים לעבר עמדת הפילבוקס ולמעשה רק מחזק את עדות המפליל. עדות עד הגנה צריכה להישקל על ידי ביהמ"ש שדן בתיק אל מול עדות העד המפליל לאחר שישמע העד המפליל. הצדדים מסרו לי כי התיק קובע לשמיעת העד המפליל ביום 12/03/12. לכן סברתי כי נכון יהיה שביהמ"ש ישמע את אותו עד יתרשם מעדותו ויקבע מסקנות וממצאי מהימנות רק לאחר מכן. שופט הדן במעצרים איננו יכול לשקול ממצאי מהימנות ומשקל ולא סברתי כי בשלב זה אין מתקיימות ראיות לכאורה או שיש פגמים משמעותיים בראיות לכאורה המצדיקים שחרור."

דעתו של הסנגור לא נחה מההחלטה, ועל כך, כאמור, העררים שלפני. לדברי הסנגור טעה בימ"ש קמא כשהתעלם מטיעוניו, ונמנע מלקבוע כי משקלה של העדות המפלילה פחת בעקבות הראיות הללו. לעומת זאת, התביעה טוענת כי צדק בימ"ש קמא בהחלטתו, ואין עילה להתערב בה. התובע הוסיף וציין כי לא היה מקום לחרוג מסדרי הדין, ולאפשר שמיעת עד מטעם ההגנה, לפני שהחלה פרשת התביעה, אולם מאחר ומדובר בהחלטת ביניים, לא הייתה לתביעה אפשרות לערור על החלטה זו.

אציין כבר בפתח הדברים כי יש ממש בביקורת התביעה על התנהלות בימ"ש קמא בתחילת הדיונים בעניין זה.  אכן חובה על נאשם שטוען טענת אליבי, להעלות טענתו מייד לאחר הקראת כתב האישום, כפי ש קבע בסעיף 152(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אולם העלאת הטענה כשלעצמה אינה מצדיקה לשנות מסדרי הדין, ולפיהם תחילה התביעה מביאה ראיותיה, ורק בתום פרשת התביעה, אם הנאשם אינו מזוכה בנימוק של אין להשיב לאשמה, רשאית ההגנה להביא ראיותיה.

לא ראיתי טעם של ממש, מדוע היה צורך לחרוג מסדרי הדין בנסיבות שלפנינו. בכל מקרה, לא ניתן להעריך את המשקל הכולל של ראיות התביעה, רק על סמך עדות אחת מטעם ההגנה, שנשמעה קודם זמנה, ולכן צדק השופט הנכבד קמא, כאשר דחה את הבקשה בשלב זה, עד לשמיעת עדותו של העד המפליל. במיוחד אמורים הדברים, כאשר לא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית מעדותו של המעסיק שהעיד, מפני שגם לפי  גרסתו, העורר 1 דאוד, יצא להתקין שלטים אצל לקוחות, ובזמן שהיה מחוץ לבית הדפוס שבו עבד, יכול היה לבצע גם את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. גם ביחס לעורר 2 מחמד ניתן לטעון כי האליבי אינו חד משמעי, כפי שאכן טוענת התביעה.

בכל הסוגיות הללו, כמו גם באשר למהימנותם של העדים, ובכללם המעסיק שהעיד על האליבי, שציין בעדותו כי הינו בן משפחה של העוררים, בימ"ש קמא אמור להכריע, לאחר שישמע את כל הראיות. בשלב מוקדם זה, שבו נשמעה רק עדות אחת מטעם ההגנה, תוך חריגה מסדרי הדין המקובלים, לא ניתן לקבוע כי חל כרסום ממשי בראיות. גם האמור ביומן המבצעים, אין בו כשלעצמו כדי לכרסם בראיות, כל עוד לא הובאו ראיות כלשהן על שיטת הרישום ביומן. אדרבה, הרישום ביומן מוכיח לכאורה את עצם קיומו של אירוע, שבו התלקח בקבוק תבערה שהושלך לעבר העמדה, בניגוד לטענתו של הסנגור בעת הדיון בערר המעצר שהגיש,  כי אירוע מסוג זה כלל לא התרחש.

סוף דבר, נוכח האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי החלטתו של השופט הנכבד קמא לדחות בשלב זה את הבקשה לעיון חוזר הייתה שקולה ומאוזנת, ולא מצאתי כל עילה להתערב בה. לפיכך אני דוחה את העררים.   

ניתנה היום, 7 במארס 2012, י"ג באדר התשע"ב, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: